ואיך תדע בן כמה הקולאז'...??

חורף שקט

ירדה גשמיות ועלתה לה הרוח,
פנים מתכנסת, במרחב הפתוח.
פוקחת עינינו, פותחת דלתות,
בחלון נשמתנו, הביטה לראות.
נושבת ובאה- לרפא, לתקן.
לתת בלבנו זמן להתבונן~
מן החוץ אל בתוך, מן הפנים לעולם.
חותכות קרני אור בשקט דומם.
ללמוד סבלנות, בלי לסבול, להבין~
יש סיבה ומסובב, יש דיין ויש דין.
זמן להקשיב לקולות לוחשים.
זמן לכוון את כל החושים.
חורף הגות רעיונות חדשים,
עם בוא מלקוש~ חלומות נדרשים.
לקום וללכת, לבנות ולרקום,
לזרוע בגן את זרעי החלום.

אך עיפנו מנדוד בגשמי הקרה,
תשו רגלנו בימי סערה.
בטרם אביב יעלה ויזרח,
יבוא רענן, את דלתנו יפתח,
נצא מגננו אל גן בראשית,
נפקח את עינינו, ידיים נושיט.
זרועה גנתנו צמחי בר פשוטים,
נרצה לנקש את כל השוטים.
אך כיצד יקראו הללו שוטים ?
הן בגימטריא ירפאו שס"ה הגידים.
שכחנו תרופת אבותינו מאז.
טובי'ה הרופא מעיד על הלז~
כל עוד שאתה משבחו, זה פוגם
כי כולו רפואי, וכל טבע הולם.
ומספר האר"י ז"ל, שזאת לו נגלה~
"אין לך עשב שאין בו חכמה מעולה".
סודות כמוסים מעופפים,
שדה עזוב הם אופפים.

יטהר הסביון מעיים
וחמציץ לדרכי העיכול,
תנקה החלמית נשימתינו
וחרדל יחזק בלי ביטול.
יוריד הגדילן לחץ מהדם
וחרצית תוריד את החום,
יחזק השינן את כבדינו
ויתן לדם צבע אדום.
ובצד לו יגדל בצל הסרפד,
צמח צורב, אך יחיד ומיוחד.
נשטוף בו שיער לחיזוק שרשים,
נאכל בו ברזל לחידוד החושים.
להכין בו קציצות ומרק, חוששים ?
כך ספרה סבתי לפני חודשים.

להבת האורנית בכתום מלבישה,
תאנה עירומה שלא בוששה.
חלקה עזובה נצבעת צהוב~
מרבד סביונים, חמציצים ים לרוב.
ולא נשכחה הפאה, לא היום~
שם נחל פרגים זורם באדום.
ערגת ערוגה לימי קיץ וחום,
לשוב ללבלב בזה המקום.
נענית תפילתה~ צבעי אש חמים,
נוזרים כובעים לסגריר הימים.
ובפינה נסתרת, זוקפת ראשה,
רקפת נחמדת אחרי עונה מתישה.
ציפור רטובה מחפשת שמשה
וריח הדר, שעוד תבוא בו קדושה.
צונחים מגדילן זרעים זה מכבר,
בטרם יבוש חום קוצים מהודר
ותחזנה עינינו בכמוס, בנסתר,
של יופי חבוי בזיקנת המוכר.
החורף איתך וגשם ברכה,
טיפות סבלנות לימים של פריחה.

שמש מקדם וסל בחיקה,
תבוא אל גני, בכל יום מחכה,
תשזור זר פרחים, ריחני עד הגג,
תפאר סעודתנו בערב החג.
מרפאה היא בבשם, יודעת להבדיל
איזה הוא ריחן, ומי האכיל.
מאירה את ביתנו בצחור לבושה,
כתר יסמין והדר לראשה,
חבילי אזוב וסיאה וקורנית,
תטהר את לבנו, נפשנו תביט.
תעלה ניחוחות מלב פרדסים,
תטמין חלומנו צרור הדסים.
מגן הורדים עולה אז בשיר,
מרוה צמאוננו בבוקר בהיר,
כי בא השמש ונענה תנעים,
ריח הרוח בערב חמים.
זוטה לה נושבת בינות לשיחים,
שיכר חג אביב בלילה תמים.

כמה יופי יש בגן השמוט.
לא נחסיר מבטינו, אפילו פעוט.
מטביע טבעו, גלוי ונסתר,
צמאה נפשנו~ מלאכים במשמר.
בו אין תפיסת זמן אנושית.
בו צומחים הילדים לפי זמן בראשית.
ארד אל גני עם בוא שמש חדש,
אפסע לי בשקט, אצור ונרגש.
צחצחות אגלי טל שואלות למשעול
מובילות אל ניצן, מחכות מאתמול.
נביט, נתבונן, נרגיש בגינה,
הן יש עוד די זמן, עד ראש השנה.

פשוט מדהים !!!

גם הכתיבה וגם התמונות מעידים על רגישות רבה לטבע ולאדם

לנוכח הכוחות החדשים כאן בפורום- חלקם כוחם בכתיבתם וחלקם כוחם במצלמתם (ויש שגם וגם כמו ''שמורת העין''), וביחד עם הכוחות הותיקים כמו חנוך, אני חושב שאפשר לשקול לצאת קצת לחופש. החברים כאן עושים עבודה מעולה ודואגים לשמר את הפורום כמקום מעניין וציבעוני. אז לפעמים כייף להיות דוקא בעמדת הצופה ולהנות מהכשרונות של אחרים.

שלום רב והרי המבז'ק -
לירקוניסט המתבונן, כלומר – לך, ז'ק.

"רק צופה מן הצד" ? "הפורום חז'ק" ?
רשום לכולנו מרשם לפרוז'ק!

חזור נא ממחשבותיך – הפורום יוז'ק!
ואם לאו, אמחוק את פוסטי בבז'ק!

את תודתי והערכתי לך אשמור
אך בקשתי- חזור בך לאחור
ובשיר מזמור זה- תיגמור.

ללא ספק הכישרון שלך פורץ, אך נראה שנסחפת קצת... (בכל מקרה- צריך לומר גם לך וגם לאחרים, אני כאן לא הנושא. בסה''כ שותף בפורום מעניין וצבעוני כמו כל האחרים פה ולא נושא לדיון או לשירי תהילה...).

ולדעתי האישית, התמונות גם נסכו ונתנו אור ותקווה לאחר קטע הכתיבה המרגשת.

היכן צולמו?

התמונות צולמו בין חורפי הארץ. חורשת הסרג'נטים בנתניה, ארבורטום אילנות בשרון ופה ושם. הקולאז' ליד מחלף בר-אילן.

האתר שלך גם מיוחד מאוד
אגב, זה נראה שהתמונות או לפחות חלקם לא מהעונה הנוכחית.
הקולאז למשל לפחות בן 8 שנים.
ואני מבין גם שהתמונות הפוכות בכוונה, האמת זו גם צורה להסתכל על העולם.
בהצלחה בכל מעשה ידיך.