מעניין, ומזרח ומערב גרינלנד?

מסתבר שחלק גדול יחסית מהעולם, כתשיעית משטחו, מכוסה בקרח. רובו משטחי קרח וקרחונים ימיים, המכסים כ-40 מיליון קמ"ר, קרוב ל-12% משטח האוקיינוסים, ומיעוטו קרח יבשתי, המכסה כ-15 מיליון קמ"ר, כ-10% משטח יבשות העולם.

הקרחונים הימיים מרוכזים בסמוך לקטבים, רובם מחוברים למדף היבשות, וחלקם מנותקים וצפים בחופשיות באוקיינוסים. שינויים בשטח ובנפח הקרחונים הימיים אינם משפיעים כלל על מפלס האוקיינוסים, מכיוון שהם כבר צפים במים. לכן, המסת הקרחונים הימיים, בעקבות התחממות הגלובלית, לא משפיעה על עליית מפלס פני הים.

הקרחונים הימיים נבדלים בגודלם, מפחות מקמ"ר אחד ועד קרחונים עצומים בגודל של מדינות קטנות. הקרחון הימי הידוע הגדול ביותר היה קרחון למברט, שהתנתק ממדף הקרח רוס באנטרטיקה בשנת 2000, ושטחו היה כ-11000 קמ"ר, חצי משטח מדינת ישראל. כיום, נותר ממנו שריד קטן בלבד.

לעומתם, לקרחונים היבשתיים השפעה גדולה על מפלס האוקיינוסים. יותר מ-80% מהם נמצאים במזרח אנטרטיקה, כ-7% במערב אנטרטיקה, כ-11% בגרינלנד, וכ-0.6% ב-400,000 קרחונים יבשתיים בשאר העולם, בעיקר בקווי רוחב גבוהים ובפסגות ההרים. הקרחונים באנטרטיקה ובגרינלנד הם לא רק הגדולים בשטחם, אלה גם בעוביים, וחלקם בעובי של עד 3 ק"מ.
בקווי הרוחב הנמוכים רק שטחים קטנים מכוסים בקרחונים, סה"כ כ-2300 קמ"ר בלבד, והם מוגבלים לפסגות גבוהות, מעל 5000 מ'. היבשת היחידה שאין בה קרחונים היא אוסטרליה.

אז כמה קרח יש בעולם?
המון, כ-25,000,000 ג'יגה טון (gt), שזה 25 מיליון מליארד טון. רק כדי לסבר את האוזן, זו כמות מים שגדולה פי 10,000,000 מצריכת המים השנתית בישראל, ופי 4000 בקירוב מספיקת המים השנתית באמזונס, ואם כל הקרח היה נמס, מפלס האוקיינוסים היה עולה בכ-65 מטרים.

קרחון נמס בשתי דרכים: 1. המסת הקרחון בשל עליית הטמפרטורה מעל סף ההפשרה; 2. גלישת הקרחון אל האוקיינוס והתנתקותו מהיבשה. הוא מצטבר ע"י דחיסת שלג ותיק תחת משקלו של שלג טרי.

עד תחילת שנות ה-90 היה שיווי משקל בין הצטברות קרחונים לבין המסתם. החל מ-1992 שיווי המשקל הופר, קצב המסת הקרחונים עלה על זה של הצטברותם, ומפלס האוקיינוסים החל לעלות, בשל ההתחממות הגלובלית. קצב המסת הקרחונים אינו שווה באיזורים השונים, והוא תלוי בעוצמת העליה בטמפרטורה, בשינויים בכמות המשקעים ובמאפיינים טופוגרפיים, שמשפיעים על יכולתו של הקרחון לגלוש. הוא מורגש בעיקר במערב גרינלנד, במערב אנטרטיקה ובקרחונים שמחוץ לאיזורים הארקטיים. לעומת זאת, במזרח אנטרטיקה ובמזרח גרינלנד נפח הקרחונים נותר יציב יחסית.

בעשור השני של המאה ה-21 קצב ההמסה נטו הואץ בשיעור דרמתי, ועלה מכ-150 gt בשנים 1992-1992, לכ-670 gt ב-2012-2017, וקצב עליית מפלס האוקיינוסים הגיע לכ-2 מ"מ בשנה. בשנים האחרונות הקצב הואץ עוד יותר והגיע לכ-1300 gt בשנה, שווה ערך לעליית מפלס של כ-3.6 מ"מ בשנה. החשש הוא שעד סוף המאה חלק גדול מהקרחונים בעולם יומסו ומפלס האוקיינוסים יעלה במספר מטרים.

הקרחונים הרגישים ביותר להמסה הם אותם קרחונים שמחוץ לאנטרטיקה ולגרינלנד. למרות שהם מהווים רק כ-0.6% מנפח הקרחונים בעולם, הם תורמים יותר משליש מהמסת הקרחונים העולמית. רובם הגדול של הקרחונים האלה קטנים, בשטח של עשרות עד מאוד דונמים, והם צפויים להיעלם לגמרי בעשורים הקרובים. הקרחונים הללו חשובים בויסות זרימת המים בנהרות שניזונים מהם ובהעשרת מי התהום. להמסתם יכולה להיות השפעה הרסנית על הטבע והאדם, בעיקר באיזורים צחיחים וצחיחים למחצה, המאוכלסים בצפיפות, כמו בצפון הודו, בפקיסטן, בקניה ובטנזניה.

במזרח האי יש רכס הרים גבוה, שסוגר על הקרחונים, מאפשר הצטברות עבה של קרח (עד 3 ק"מ), ומקטין את גלישת הקרחונים לים. במערב יש יותר פרצות, שמאפשרות לקרח לגלוש לים. לכן, עם העלייה במהירות תנועת הקרחונים, בעקבות ההתחממות הגלובלית, מערב גרינלנד חשוף יותר לירידה בנפחם.